עופות בכפר
עמינדב ברנשטין
טוב, לא מדובר בכפר סתם. כמה מהתלמידים (ובעיקר
תלמידות) שלמדו בגמנסיה הרצליה, גרו לא בתל-אביב, כי אם הרחק בכפר . . . שמריהו
– יישוב יוקרתי, גדוש בוילות עם חצרות
ענקיות.
סוף שנת הלימודים התקרב, ותלמידי המגמה
הביולוגית נכנסו למתח מסוים: עליהם לבחור בנושא לעבודת ביוטופ. שתי תלמידות אמרו
לי שהן רוצות לעסוק בבית הגידול קל"ב: חצר ביתן.
ובכן, ביום בהיר אחד התלוויתי לבנות כשחזרו
לכפר(!) בסוף יום הלימודים. תחילה, הגעתי אל משכנה של א., שהובילה אותי הישר אל
החצר האחורית. מה שמיד בלט לעין היה עוף
מגושם, מנומר, עם גב ירקרק ויבלות אדומות מעל למקור - המדדה בין הצמחים. היה זה
בֶּרבֶּרי, ברווז עצים מבוית שמוצאו מאמריקה הלטינית. אל זכר זה הצטרפה נקבה
שבעקבותיה צעדו אפרוחים קטנים. א. סיפרה
לי שבני משפחתה מגדלים ברברים זה כבר שנים רבות: "האם מותר לכלול אותם בעבודה?"
– שאלה. "בהחלט" – עניתי – "למה לא? אלה עופות לכל דבר!"
לאחר שסיירנו בחצר, ובחרנו במספר אורגניזמים
(כולל צמח שעונית, מטפס בעל פרחים מדהימים ביופיים), התפניתי לבוא אל החצר של ש.,
לא הרחק משם.
מיד עם בואי, הבחנתי בשתי ציפורים הפוקדות את
הדשא רחב הידיים. על הדשא ממש, צעדה דוכיפת, שמדי פעם תקעה את מקורה באדמה,
ושלפה משם שרץ כלשהו. בשולי הדשא, מתחת
לעצים, פעל נמרצות שחרור זכר, שחור כפיח. הוא פיזר את העלים הרקובים שכיסו את
הקרקע, תוך כדי נפנוף נמרץ ובלתי פוסק של ראשו ומקורו הכתום. פעולה זאת חשפה
מעדנים כגון חרקים ותולעים, שמצאו מיד את דרכם אל זפקו.
עמדתי ללא ניע, וצפיתי מוקסם בפעילות של שתי
היפהפיות – עד שהן כנראה שבעו והחליטו לעזוב. אזי, ש. ספרה לי שזהו מחזה של
יום-יום אצלה בחצר . . . ראינו כאן דוגמה יפה של הימנעות מתחרות: כל ציפור מחפשת
את מזונה במקום אחר, בשיטה שונה.
"ראית גם עופות נוספים?" – שאלתי.
"או, כן!" – ענתה. "אתה רואה את עץ התומר הגבוה הזה? בלילות יושב
שם למעלה ינשוף, צורח ומתנשף בלי סוף."
"התוכלי לתאר לי את מראה הינשוף?"
"למה לא. הסתכלתי במשקפת, לאור המנורה
שבחזית הבית. הוא בהיר ומבהיק כולו, עם פרצוף שטוח ועיניים ענקיות. הוא גם עף מדי
פעם בשקט גמור, נעלם בין השיחים, וחוזר אל העץ."
"טוב", אמרתי. "מדובר
בתנשמת!"
פנינו אל דלת הכניסה, אך אז ראיתי משהו משונה
על הקרקע מסביב לבסיס גזעו של התומר. היו שם מספר תמרים שנשרו מהעץ, חלקם רקובים
ומיובשים. אך ביניהם נראו גם גופים מוזרים הדומים לפירות התמר. אספתי אחד כזה,
התיישבתי על ספסל, ובדקתי אותו בקפידה. הוא היה מכוסה בכעין סבך של חוטים נוקשים.
נברתי קצת בכיסוי, והנה נתגלתה . . .גולגולת זעירה! ש. הייתה מופתעת, ושאלה מה זה.
הסברתי לה שזאת צנֵפָה. התנשמת צדה עכברים ויונקים קטנים אחרים, ולעתים גם דרורים,
ובולעת אותם בשלמותם. לאחר העיכול, היא מקיאה את השאריות – שלד העטוי פרווה או
נוצות– בצורת הצנפה שלפנינו.
"ושל מי הגולגולת?" – שאלה.
הסתכלתי עוד פעם, והראיתי לה את החותכות הארוכות דמויות האזמל. בין החותכות
לבין הטוחנות פער גדול ללא שיניים.
"זהו מכרסם, עכבר או חולדה" - עניתי.
אספנו עוד כמה צנפות ובדקנו את תוכנן. אחת מהן
הייתה שונה: לגולגולת היו חותכות מחודדות, ולא דמויות אזמל. גם לא היה פער ביניהן
לבין יתר השיניים. "זאת ממש הפתעה!" – אמרתי. "התנשמת טרפה
חדף". יעצתי לש. לאסוף עוד צנפות, אך לא לפתוח את כולן.
את התנשמת הזאת לא הספקתי לראות, אך נזכרתי
שלפני מספר שנים, כשהלכתי בלילה ברחוב העלייה, תל אביב, נתקלתי במהומה רבתי על אחד
העצים במדרכה. פתאום הבחנתי, לאור פנסי הרחוב, ברוח רפאים מבהיקה העפה מתוך צמרת
העץ ונעלמת אי-שם בחשכה. זאת הייתה תנשמת
שזכתה לארוחת הלילה שלה, אולי דרור עסיסי.
ביום המבחן, ש. הציבה על שולחנה פוחלץ של
תנשמת, מגש מלא צנפות, ופתחה כמה מהן לעיניה הנדהמות של הבוחנת. אפשר לנחש איזה
ציון היא העניקה לתלמידה . . .