דייגי הירקון המלוח
עמינדב ברנשטין
גם אני רוצה!
לפנות ערב של יום חורף בהיר, טיילתי לי בנחת על
הגדה הדרומית של הירקון המלוח, בצפון תל אביב.
דייג השליך את רשתו ומשך אותה מהר. לשמחתו נלכדו בה שני דגי בוּרי
(קיפּוֹן) שמנים, והוא הכניס אותם מפרפרים
עדיין אל תוך סלו שכבר היה די מלא. לא הרחק משם, אנפה אפורה צעדה במים הרדודים,
וגם היא שלפה מדי פעם מטעם מהנהר. היא הגיעה בוודאי מאי שם באירופה, אך סביר שהאיש
הוא דווקא מקומי . . .
הירקון היה פעם נהר של מים מתוקים. אך, החל
משנות החמישים של המאה שעברה, המצב השתנה,
עם הקמת קוו המים ירקון-נגב. קוו זה, החשוב ביותר לפיתוח החקלאות בדרום הארץ, שואב
מים ממעיינות ראש העין. שאיבה זאת הורידה את מפלס המים בירקון, מה שגרם לחדירת מי
הים פנימה: כל הקטע מהשפך ועד לשבע טחנות הפך למלוח. רק מספר פעמים בחורף, מגיעים
מי שיטפונות מההרים, מציפים את הקטע המלוח וממתיקים אותו.
דגי הקיפון, כאלה שנתפסו על-ידי הדייג, נוהגים
לחדור מהים, שם הם מתרבים, אל תוך הירקון.
בנוסף לאיש ולאנפה, נראו אז בירקון עוד כמה
וכמה דייגים. המון שחפי אגמים, לבנים כשלג, התעופפו לאורך הנהר, ואף נחתו על המים
ושלפו מהם מדי פעם דבר מה. סמוך לגדות, התהלכו כמה לבניות קטנות, ונברו בבוץ.
שלושה בני-דודים עסקו נמרצות בדיג. מאי-שם הופיע עוף שחור-לבן, שעמד במקום אחד
גבוה באוויר, תוך רפרוף כנפיים. לפתע, הוא צלל כמו אבן אל תוך הנהר, יצא עם דג במקור,
והתיישב על חוט חשמל כדי לבלוע את השלל: עוף זה היה פרפור עקוד. על חזהו היו שני
פסים שחורים, שהעידו שהוא זכר (לנקבה רק פס אחד). לא הרחק משם פעל בן-דודו השלדג
הגמדי, בעל שיטת דיג שונה במקצת. עוף קטן זה, מבהיק בצבע כחול-ירוק, לבן וערמוני,
אורב לטרף כשהוא יושב על משהו נמוך, קרוב
לפני המים. משם הוא צולל, תופס דגיג וחוזר למקומו כדי לאכול. לעתים הדגיג גדול מדי
עבורו, והשלדג חייב לבצע מיני תנועות כדי שהטרף יוצב במקביל למקור: רק אז ניתן
יהיה לבולעו.
על עמוד חשמל גבוה, קצת הרחק מהנהר, ישב
בן-הדוד השלישי: לבן-החזה, הגדול, הלבוש בכחול וחום, עם כתם לבן בחזה (ומכאן שמו)
ועם רגליים ומקור אדומים. גם הוא צלל לפתע כלפי מטה, אך לא אל מי הנהר, כי אם אל
בין השיחים שגדלו לרגלי העמוד. כשהוא חזר למקומו, היה תלוי במקורו . . .נחש מתפתל.
מתברר כי לבן-החזה לא כל כך קשור למקווי
מים. הוא מצוי למשל גם בשכונות מגורים בצפון תל אביב, שם הוא ניזון מטרף יבשתי,
כמו חרדונים, עכברים ועוד. עם רדת החשכה, שחפי האגמים עפו לכיוון מערב, ללינה על
פני הים. אז הופיעו גם כמה אנפות לילה,
ונחתו על עמודים נמוכים בקרבת המים. סביר שגם הן יצליחו להשיג ארוחה דשנה.
האביב
סוף-סוף הגיע. שחפי האגמים עוד נראו לאורך הירקון, אך חל בהם שינוי בולט:
הראשים, שהיו לבנים כשלג, הפכו לכהים כפיח. צבע הראש העיד על כך שהשחפים עומדים
לנדוד חזרה אל אזורי הקינון הצפוניים. השלדג הגמדי גם הוא עוף נודד, שהגיע אלינו
בתחילת הסתיו, כעובר אורח וגם כחורף. לקראת הקיץ הוא חוזר לארצות הצפון.
שני בני הדודים שלו הם דווקא יציבים, המקננים
אצלנו בקיץ. קירות העפר התלולים של הגדה
הצפונית של הירקון, באזור שתואר לעיל, מחוררים בשפע מחילות עמוקות שנחפרו על-ידי
פרפורים עקודים ולבני חזה. המחילות משמשות לקינון, מוגן בהחלט. כאשר רואים עוף
הנכנס אל תוך מחילה, עם משהו בפה, סימן שהגוזלים כבר בקעו שם בפנים.
בסתיו, כשחזרתי לבקר קרוב לשפך, התפלאתי לראות
מספר חסידות שחורות, העומדות בשקט במים הרדודים. סביר שהן נחו, וזכו גם לסעודה קלה
(שם יש הרבה סרטנים. . .), לפני המשך
הנדידה. דרך צלחה!
החיים השוקקים בירקון המלוח, עלולים להיפגע
קשות מהזיהום הממשיך להגיע לשם ממקורות אנוש. מי ייתן שזה ייפסק!
