עמינדב ברנשטין
זה היה ביום שהוא ספק סוף החורף, ספק תחילת
האביב. בצל – קר עד כדי הצורך ללבוש מעיל; בשמש – הזיעה מבצבצת מתחת לשרוול הארוך
של החולצה. יצאתי עם חבורה עליזה של תלמידי כתה ט' לשוטט ברחובות צפון ת"א.
על עמוד חשמל, ליד כמה קופסאות אפורות מסתוריות, עמד דרור זכר שסינורו השחור בלט
יפה לעין, וצייץ במרץ רב. הוא נכנס מדי פעם אל בין הקופסאות ויצא שוב להמשיך
בשירה. אולי כל ההצגה הזאת לא הייתה אלא סרנדה לאהובתו שתבוא אל הקן. פתאום עבר
ביעף זכר אחר: צופ(ית) בלבוש שחור עם ברק ירקרק המתנוצץ בשמש. הוא נחת גבוה על עץ
האלמוּגן שעמד בשלכת גמורה ושרק פרחיו האדומים כדם בלטו על רקע השמיים. נמוך יותר
הסתובבה לה ציפור זריזה, פס שחור על זנבה הצהוב, כיפתה שחורה ולחייה מבהיקות. זה
היה ירגזי שחיטט בין קליפות הענפים המעוצים ותר אחרי חרקים שונים. קול טרטור עז
משך את תשומת ליבנו לכיוון אחר – זוג פשושים התרוצץ בינות העשבים הגבוהים שצמחו פרא
במגרש העזוב. הם עמדו רגע קט, זה ליד זה, כשהזנב הדק והמפוספס נטוי בזווית חדה
כלפי מעלה – ולפתע עפו כהליקופטרים מיניאטוריים ונעלמו מן העין. כל זה ראינו מבלי
לזוז כהוא זה ממקומנו במדרכה.
המשכנו בנחת בטיול. חושיהם של התלמידים התחדדו, ואם עד אז הייתי אני שגיליתי
את הציפורים, מעתה ואילך הם השתדלו להקדים אותי: "תראה, שם עומדת אחת
ירוקה!". ובאמת, שם עמד לו ירקון יפהפה שרק מבטם החד של הצעירים הבדיל בינו
לבין עלוות העצים. פתאום עוד קריאה נרגשת: "סנוניות!". העמדתי אותם מיד
על טעותם: אלה היו סיסים שטסו גבוה-גבוה מעל לראשינו בתנועות מהירות וחדות. כל
תפנית, רבותיי, חרק בפה! אך לא תמיד השיגוני התלמידים. דוכיפת מהודרת המריאה מאחת
החצרות ועפה לה בשקט. אני הספקתי לראותה היטב, אבל עד שקראתי לצעירים היא נעלמה
ואיננה.
כל זמן הליכתנו ליווה אותנו נחליאלי זריז שחטף
בתיאבון מהמדרכה את החרקים שאנחנו הברחנו בפסיעתנו הגסה. שניים מהתלמידים מספרים
על שפע העופות שראו בכפר בו ביקרו לאחרונה, ואני בשלי: ה"קונץ" הוא
לראותם דווקא כאן בכרך הסואן.
בין כה וכה, הגענו אל פינת חמד מיוחדת – סימטה
צרה בין הבניינים, בה צמחו עצים גבוהים. כמה שבועות לפני כן, בטיול עם קבוצה אחרת,
פגשנו בנקר שטיפס בנחת לאורך הגזעים ונבר בקליפה. הפעם לא האיר לנו המזל, והנקר
איננו. הפיצוי בא בדמות שחרור (שוב זכר שלבושו שחור כפיח ומקורו כתום) העומד בשקט
על שיח אחד. לידו זוג בולבולים שחורי-ראש המתנשקים בלהט חרף מקורם הארוך.
הימים שהלכו והתארכו מאז אמצע החורף נתנו
אותותיהם, ומלאכת הקינון של כמה מן העופות התנהלה במלוא המרץ. מתוך כפותיו הצפופות
של עץ דקל הגיחה צוצלת, עמדה לרגע על חוט חשמל וירדה אל החצר. ראינוה מחטטת כאן
ושם, עד שמצאה את מבוקשה: זרד שאורכו וצורתו הניחו כנראה את דעתה – ואז התעופפה עם
הזרד במקור, עמדה בחזרה על החוט ומשם נכנסה אל בין כפות הדקל. זמן מה אחרי כן,
יצאה וביצעה שוב את אותו תרגיל. שלוש פעמים שבה והביאה זרדים אל הקן הנסתר. יכולנו
בוודאי להמשיך ולצפות בהצגה – לולא אצה לי הדרך לחזור אל בית הספר.
האם כבר הגענו לשלושה-עשר עופות? עדיין לא, כי
שכחתי את העורב שהביט בנו בסקרנות ממרומי אנטנת טלוויזיה מרכזית אחת, ואת זוג
החוחיות שדילגו בין ענפי האורנים שבחצר גמנסיה הרצליה, בהשמיעו סלסולים ברמה.