חיזור הזדוגות רביה וקינון בציפורים

חיזור הזדוגות רביה וקינון בציפורים

Courtship Mating Procreation Nesting

משפחתיות:

רוב העופות הם מונוגאמיים, דהיינו זכר אחד "נשוי" לנקבה אחת ולהיפך. יש מינים שחיי המשפחה שלהם נמשכים מחזור קינון אחד או עונת קינון אחת בלבד, כמיני ברווזיים, חוגלות שחפיים וצופית. במינים אחרים שומרים בני הזוג אמונים זה לזה עד אחרית ימיהם, כאווז, עגור, חסידה, עורב ובולבול.
במינים אחדים של עופות יש פוליגמיה, היינו, 'ריבוי נישואים', מצב שבו יש לזכר או לנקבה יותר מבן זוג אחד; הוא כולל פוליגיניה (ריבוי נקבות, לדוגמא, אצל היען והקנית האירופית) ופוליאנדריה (ריבוי זכרים, לדוגמא, אצל השחיינית, ולעיתים גם אצל הפרפור והשרקרק). מינים פוליאנדרים מסוימים הם למעשה משפחות של נקבות חד הוריות. הנקבה בוחרת את הזכר איתו תזדווג ולאחר ההזדווגות היא בונה קן ומקננת לבדה. הזכרים של מינים אלה משקיעים מאמץ רב בכדי להיבחר על ידי הנקבות. כך זה אצל בונה הסוכות האוסטרלי, אצל השכוויים- כולל הטווס ובארץ אצל החוברה.

עונתיות:

עונת הקינון והדגירה העיקרית בארץ מתחילה בערך מאמצע מרץ ועד סוף יוני.

זכר ונקבה:

יש מיני ציפורים שבהם הזכר והנקבה דומים כמעט לחלוטין זה לזה – למשל אצל הנשר, הבולבול, הצוצלת ועוד. במקרים אלה, לרוב, הם משתתפים במידה שווה בתהליכי החיזור והקינון. אך במינים רבים הזכר נבדל מהנקבה בגודל, בצבעי הנוצות, בצורת הנוצות, בכרבולות, דלדולי עור ועוד. במינים אלה בדרך כלל הזכר פעיל יותר בתחום תפיסת הטריטוריה ותהליכי החיזור והקינון.

חיזור:

תהליך הקינון מתחיל, בדרך כלל, בתפיסת תחום מחיה ובחיזור. שתי פעולות אלה דורשות יצירת תקשורת המתבצעת, לרוב, בשירה, ברקוד ובצבע. תפיסת תחום מחיה דורשת תקשורת מול זכרים אחרים, שמשמעותה, 'תחום זה נתפס על ידי, לך, חפש לך מקום אחר' . חיזור מתבצע מול נקבות ומשמעותו, 'בואי אלי, בחרי בי'. אי לכך, רוב התקשורת בציפורים נמסרת על ידי זכרים. לכן, צבע, שירה ורקוד בציפורים הינן תכונות הנישאות על ידי זכרים. הנקבות משמיעות רק קריאות ולרוב, אינן שרות. אצל רוב ציפורי השיר מתחילים הזכרים לזמר עם תחילת עונת הקינון באביב– תוך שהם מבליטים את עצמם ומשמיעים את השירה האופיינית להם.בדרך כלל, הזכרים הם הבולטים בצבעוניותם, ואילו לנקבות צבעים המשתלבים בסביבה. הסיבה היא שבמרבית המקרים, הנקבות הן הבוחרות את בן-הזוג הנראה להן מוצלח יותר. הצבעוניות הרבה של הזכרים מאפשרת להם להציג את תכונותיהם המוצלחות. על פי עקרון ההכבדה, תצוגה של צבעים בולטים, שירה רמה ורקוד סוער עלולים לחשוף את הזכר לעין טורפים, אך כך הם גם מעבירים לזכרים האחרים ולנקבות מסרים המעידים על בריאות טובה ומדגישים את גודלו ואת גילו של הזכר המחזר וכך על יכולתו לשרוד בהצלחה - למרות הסיכון הרב. עקרון ההכבדה, מושג אותו טבע פרופסור אמוץ זהבי, מהמחלקה לזואולוגיה באוניברסיטת תל-אביב, הוא ההסבר המקובל לתופעות ההתקשטות השירה והריקוד בטבע. עקרון זה אומר שתכונות המכבידות על בעליהן או המסכנות אותם, הן סימני תקשורת בעולם החי, המוכיחים באופן אמין את יתרונו של הפרט הנושא אותם. ואכן, בדרך כלל, מכלל המתחרים על תשומת לבן, הנקבות מעדיפות את הזכרים הססגוניים יותר.

לעופות רבים יש ריקודי חיזור מרשימים. למשל אצל היענים, העגורים, העופות הדורסים,היונים, החוברות, השכווים ועוד. לעיתם - תיאום התנועות בין הזכר והנקבה גורם לתיאום (סינכרוניזציה) של הבשלות המינית של בני הזוג. אפשר לומר, שהזכר והנקבה מעוררים זה את זה: כל 'תנועת רקוד' של הזכר מעוררת את הנקבה וגוררת 'תנועת רקוד' משלה, שמעוררת מצידה את הזכר וחוזר חלילה. בני הזוג מגבירים את הבשלות המינית זה של זה, עד שבסוף הריקוד הם מוכנים להזדווגות.

לעיתים הזכרים בונים קן, כחלק מתהליך החיזור.

הזדווגות ואברי המין:

לרוב העופות אין איבר הזדווגות, והזרע מועבר אל הנקבה בעת הצמדת פתח הביב (המשמש ליציאת הפרשות) של הזכר לפתח הביב של הנקבה. רק במינים מעטים, כגון יען, קזואר, חסידה, פלמינגו ובני סדרת האווזאים , יש לזכר איבר מין (פניס), שהוא שלוחה של דופן הביב. איבר זה גדל לקראת עונת הרבייה ושב ומתנוון אחריה.
למרות שלרוב העופות הזכרים אין אברי מין חיצוניים, יש לזכר זוג אשכים הגדלים פי כמה בעונת הרבייה על מנת להפיק זרע. אצל הנקבה גדלות השחלות, אולם רק השמאלית מתפקדת. אצל זכרים במינים ללא איבר מין זכרי, הזרע מאופסן בשופכה (בניגוד ליונקים - השופכה משמשת רק למטרה זו ולא להטלת שתן) עד לרגע ההזדווגות. הוא מתקרב אל הנקבה ומצמיד את פתח השופכה לשלה בכדי לתת לזרע להיכנס, תהליך זה מהיר ולוקח לעתים פחות משנייה אחת. הזרע נשמר בשופכת הנקבה בטווח של שבוע עד שנה, בהתאם למין העוף. לכשמתפתחות הביצים בשחלה, הן יוצאות אחת אחר השנייה ומופרות על ידי הזרע, טרם הטלתן על יד הנקבה. רק לאחר ההפריה מתקשה קליפת הביצה החיצונית, בסמוך להגחתה החוצה. הביצים ימשיכו להתפתח בקן לאחר ההטלה, בתהליך הדגירה.

הקן:

עופות מטילים לרוב את ביציהם בקן, בו דוגר העוף ומגן על הביצים והצאצאים המתפתחים מפני קור, חום וטורפים. לעיתים הקן אינו אלא גומה בקרקע, או שקע רדוד על מדף של סלע. ציפורי השיר בונות את הקנים המשוכללים ביותר, המורכבים ביותר ובעלי הבידוד התרמי היעיל ביותר. לכל מין ציפור מקום קינון וקן אפייני לה. חומרי הבנייה המקובלים הם ענפים דקים, זרדים, שורשים עדינים, רצועות עלים, קש וחומר צמחי אחר. הקן מרופד לרוב בשער, בנוצות ובציציות של זרעונים. יש ציפורים הבונות מבוץ כגון הסנונית והשחרור. יש הנעזרות בקורי עכביש לשם חיזוק הקן – למשל הצופית. הסיסים בונים את קינם מנוצות, שערות, ציציות ועוד חומרים שנאספו באוויר והמחוזקים בהפרשת רוק שלהם, שהתמצקה במגע עם האוויר. הכלל הוא קן חדש לכל מחזור רבייה, אך יש מינים השבים ודוגרים באותו קן, כמו סנונית, עורב וצופית.

ההטלה והביצים:

ההטלה מתרחשת מוקדם בבוקר, לרוב, כמחצית השעה מהזריחה. הנקבה מטילה ביצה מדי יממה. מספר הביצים בהטלה משתנה ממין למין – החל מביצה אחת אצל הנשר ועד כ 15 אצל החוגלה.לרוב מספר הביצים הוא 3-6. גודל התטולה משתנה אף באותו מין, בהתאם למקום. ככלל – מספר הביצים הולך ופוחת ככל שמתקרבים מהקטבים לקו המשווה. לפיכך – לציפורים בארץ תטולות קטנות יותר מאלה של בנות מינן באירופה. ייתכן והסיבה לכך היא, שככל שמתקרבים לקטבים, אורך היום בקיץ מתארך ואז הסיכוי למצוא יותר מזון בכדי לגדל יותר צאצאים גדל.
שלא כזוחלים, המטילים את כל תטולתם בפעם אחת, מטילים רוב העופות ביצה ליום, כדי למנוע עומס יתר על משקל גופם. יען, טבלן מצויץ, אנפה, חסידה וברבור מטילים ביצה מדי כיומיים, ואילו אצל פרס ועיט צפרדעים עשויים לחלוף ארבעה ואף חמישה ימים בין הטלת ביצה לבאה אחריה. לכל מין ציפור צורת ביצה, גודל וצבע שאופיינים לו. בדרך כלל לביצי הציפורים צד חד וצד כד. זה מבנה שמונע מהביצה להתגלגל וליפול מהקן. אצל קבוצות אחדות כגון הברווזיים, התרנגולאים ועוד, לקיחת ביצים מהקן תגרום לעופות להמשיך ולהטיל פעם ונוספת. על זה מבוסס עקרון המטילות בלולים.

הדגירה:

הדגירה מספקת לעובר המתפתח חום והגנה. טמפרטורת הביצים בזמן הדגירה היא 34 מעלות צלזיוס. טמפרטורה זו צריכה להישמר קבועה. העוברים יינזקו במידה והטמפרטורה תרד או תעלה משמעותית מרמה זו. בדרך כלל מתחילות הציפורים לדגור רק לאחר שסיימו להטיל את כל הביצים ואז הבקיעה של כל הביצים מתרחשת באותו הזמן. מינים אחדים מתחילים לדגור מיד לאחר הטלת הביצה הראשונה - כך נוהגים טבלנים, אנפות, חסידות, דורסי יום ודורסי לילה. אצל מינים אלה הגוזלים בוקעים בזה אחר זה ברווחי זמן דומים לרווחי ההטלה.
לרוב נושאים שני הזוויגים בעול הדגירה, בעיקר במינים שהזכר והנקבה דומים במראם, כמו אנפות, חסידות, נשרים, חופמאים, שלדגים, פשוש וסיבכים אחדים. חלוקה בעול הדגירה אינה בהכרח חלוקה שווה ולרוב הנקבה דוגרת יותר. במינים מסוימים יש חלוקת דגירה קבועה. למשל אצל הקטות והיענים הנקבה דוגרת ביום והזכר בלילה. אצל היונים הזכר דוגר מהבוקר עד אחרי הצהריים והנקבה דוגרת בערב ובלילה.
בהרבה מיני ברווזים דוגרת הנקבה לבדה, וכך גם בדורסי יום שונים, ברוב דורסי הלילה ובהרבה ציפורי שיר ובהם עפרוניים, ירגזיים, פרושיים וגיבתוניים. לעיתים קרובות מאכיל הזכר את הנקבה הדוגרת. מצב קיצוני קיים אצל הקלאו הקרנפי ממלזיה. במין זה הנקבה דוגרת בקן המצוי בחור בעץ, שאת פתחו היא אטמה בבוץ כך שהיא כלואה בתוכו. היא יכולה רק להוציא את קצה מקורה כדי לקבל מזון מהזכר.
רק לעיתים רחוקות דוגר הזכר לבדו: בקיווי, באמו ובקזואר, וכן במינים הפוליאנדריים כחרטומית-בנגלית ושחיינית. משך הדגירה אצל כל ציפורי השיר קצר, לרוב 12-14 יום. במיני נקר הדגירה נמשכת כ-10 ימים, אצל הנשר כ 53 ימים, בקיווי ובאלבטרוס עד 80 יום ויותר.

הצאצאים:

מבחינים בצאצאים בין אפרוחים לגוזלים לפי דרגת התפתחותם בעת בקיעתם מן הביצה. אפרוחים, המכונים גם עוזבי-קן, בוקעים כשהם עוטים פלומה, עיניהם פקוחות, רגליהם מפותחות והם מסוגלים תוך זמן קצר להתנועע ולאכול בכוחות עצמם. אפרוחים יש בעיקר לדוגרי קרקע, שהם רצים או שוחים היטב, כמו תרנגולאים, חופמאים ואווזאים.
גוזלים, המכונים גם חובשי-קן, בוקעים עירומים (או כמעט עירומים) וסומים. הם חלשים מכדי לנוע על רגליהם. בימים הראשונים הם מסוגלים רק להרים את ראשם ולפעור את לועם כדי לקבל מזון. כל צאצאי ציפורי השיר הם כאלה.יש דרגות ביניים כגון אפרוחי השחף והטבלן שהם עוזבי-קן אך מואכלים על ידי הוריהם או גוזלי הדורסים שבוקעים מכוסים בפלומה אך הם חובשי קן.

לגוזלים לוע צבעוני, לעיתים עם נקודות כהות. זוויות המקור שלהם מעובות ובהירות, מצופות לרוב עור צהוב, המציין את שולי הלוע שיש להאכילו. שוליים אלה עבים ובהירים במיוחד בדוגרי מקומות אפלים. פעירת הלוע הצבעוני מגרה את יצר ההאכלה אצל ההורים, והלוע המזדקר לגובה הרב ביותר הוא שיזכה במנת המזון. כל נענוע של הקן גורם בדרך כלל לזקיפת צווארי הגוזלים ולפעירת לועם כלפי מעלה. תופעה זו מיוחדת רק לציפורי השיר, והתפתחה מלבדן רק אצל קוקיות, שהן טפילות על ציפורי שיר. שאר הזמן הגוזלים רובצים בקן. עם התבגרותם ופקיחת עיניהם הם פוערים את המקור רק לעבר הוריהם.

קצב ההתפתחות של גוזלים המטופלים על ידי הוריהם גבוה יותר מאשר של אפרוחים. אפרוחי חוגלה מגיעים לשיא גודלם רק בהיותם בני 55 יום ואילו גוזלים של עורב פורחים מהקן בגיל חודש וכעבור מספר ימים נוספים הם כבר עצמאיים ובשיא גודלם.

תקופת האכלת הצאצאים עד לפריחה מהקן או עד הגיעם לעצמאות - זהה ברוב המקרים בערך לתקופת הדגירה – אצל ציפורי שיר – כ 12- 14 יום, אצל תורים כ 20 יום. אך גוזל נשר שוהה בקן כשלושה חדשים בטרם יפרח ממנו! הצאצאים הפורחים מהקן מכונים פירחונים. גודלם זהה לגודל הבוגרים, מלבד אורך הזנב שהוא מעט קצר יותר ומשקלם שהוא גבוה יותר משל הוריהם.

באוכלי חרקים, כגון הירגזי, עוטף מעטה ריר את הלשלשת של הגוזלים וההורים מרחיקים אותה בשלמותה מהקן. אצל אלה המאכילים את גוזליהם בזרעים תפוחים מהזפק (שק הנמצא בתחתית הושט), כירקון, חוחית וורדית, אין ניקוי של הקן, ובשוליו נוצרת חגורת הפרשות.

בגרות מינית:
רוב ציפורי השיר מגיעות לבגרות מינית בגיל שנה. חסידה בגיל 4 שנים, נשר בגיל 5 ועוזנית הנגב רק בגיל 8 -9 שנים! . יש מינים למשל פשוש, הדוגרים עוד בעונת בקיעתם, כאשר המתבגרים הם בני כ-3-4 חודשים בלבד.

המקננים בישראל:

סך כל העופות המקננים בארץ מסתכם ב 163 מינים, חלקם מקייצים וחלקם יציבים. רוב המינים מקיימים מחזור קינון אחד, אך יש עופות, למשל סיקסק, סופית ורבים מציפורי השיר כמו פשוש, שחרור ובולבול שמשלימים שניים ואף שלושה מחזורי קינון בשנה.

יונים מחזרות

dove